Author Archives: Caroline Craig

עיקר הנסיון הוא להיכן יטה את לבו

עיקר הנסיון הוא להיכן יטה את לבו

ומשום כך, כאשר בא אדם להטהר על ידי הכנת לבו, בודאי שיעזרוהו על כך משמים, כי מצד המעשה, ברור שתמיד עוזרים משמים לאדם, כמו שאמרו חז”ל (קדושין ל:) “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו, אין יכול לו”.

אך זה כאשר הלב רוצה באמת בעבודת השם יתברך, כי אם לא כן הרי נכשל בעיקר הנסיון, ולא יסייעוהו משמים, וכן מוכח ממקרא שכתוב: גם אנכי ידעתי כי בתום לבבך עשית זאת, ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי (בראשית כ), משמע שבלא תום לב היה חוטא.

וכן נאמר שומר פתאים ה’, ונאמר לא ימנע טוב להולכים בתמים, וכולם עניינם הוא נקיות המחשבה, ואי הרצון בחטא ועוון, מה שמביא לידי שמירה משמים.

ואף כי יש בחירה גם במעשה, מכל מקום סיוע במעשה ודאי יקבל כאשר לבו לשמים, ועיקר מה שקיבל האדם בחירה הוא לאן יטה את מחשבותיו ולבו, אם לטוב ואם להפך חלילה (ר’ שיחות הר”ן סי’ נא) כי על זה – הוא לבדו אחראי.

ולכן הוצרך הכתוב להזהיר במיוחד על זה “תנה בני לבך לי”, וממילא יבואו המעשים הטובים לאחר מכן, ולכן צריכים לב טהור לעבודת השם יתברך.

כיצד להשיג את טהרת הלב

ולהגיע לטהרת הלב – ישתדל לחשוב רק מחשבות טובות, לדון כל אחד לכף זכות, לחשוב באהבת הקדוש ברוך הוא אותנו ואהבתנו אליו, כמה שראוי להשתדל בעבודתו יתברך, ועוד כהנה וכהנה, כאשר יודע כל אחד בנפשו כיצד מתפנות מלבו מחשבות זרות ומתמלא לבו בטהרה.

כמו כן יש להתפלל על כך לפני השם יתברך, כמעשה דוד המלך עליו השלום שאמר: “לב טהור ברא לי אלקים” (תהלים נא).

אשריכם ישראל

אשריכם ישראל

נאמר בגמרא (יומא פה:) “אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים”. ולכאורה יש לשאול מה פשר הכפילות – “לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם”, וכבר עמדו בזה המפרשים.

ויש לפרש בס”ד, כי ידוע שבכדי לקבל התעוררות מלמעלה, מיושב שמים (אתערותא דלעילא), צריכים קודם התעוררות מלמטה, מאיתנו (אתערותא דלתתא), ולכן קודם צריכים “אתם מיטהרין”, ורק אחר כך “מטהר אתכם אביכם שבשמים”.

ועל עניין זה באה הכפילות לרמוז, על עניין הטהרה מלמטה ועניין הטהרה מלמעלה, ושזה קודם לזה כנ”ל.

המתקדש מעט – מקדשין אותו הרבה

וכן מובא בגמרא (שם לט.) “אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה (בעולם הזה), מקדשין אותו מלמעלה (שמוסיפין קדושה על קדושתו מלמעלה)”.

הרי שקודם צריך האדם לִרְצות הוא עצמו להיות טהור, וכמובן לפעול למען זאת, וכשרואים מלמעלה שהוא משתדל בעניין זה – מסייעים בידו, וכן אמרו חז”ל (שבת קד.): “הבא ליטהר, מסייעין בידו”.

השם יתברך רוצה את הלב

כי באמת, עבודת השם יתברך – עיקרהּ בלב, כמו שנאמר “תנה בני לבך לי” (משלי כג), ואמרו חז”ל (סנהדרין קו: ועב”ר פמ”א סי’ ח) “רחמנא לבא בעי”.

ואף כי בוַדאי הכרח הוא לקיים בפועל את כל המצוות, ומצד לצאת ידי חובת המצוה – המעשה הוא העיקר (וע’ שו”ת “רב פעלים” ח”א או”ח סי’ א), מכל מקום מצד עניין המצוה ותכליתהּ – בודאי שהעיקר הוא הלב, דהיינו כוונת עושה המצוה, כי הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב וכנ”ל (וע’ מסילת ישרים פרק טז).

והעיקר הוא שלא לכוין לשום פניה עצמית כלשהי, אלא לשם שמים בלבד. וכן אמרו חז”ל (נדרים סב.) “עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם”, ופירש רש”י, שתהא כל כוונתך לשמים.

 

מן הקצה אל הקצה

מן הקצה אל הקצה

ומכאן ואילך יהא אותו אדם – טוב לשמים וטוב לבריות, אהוב למעלה ונחמד למטה, כי מעשיו יהיו מונהגים על פי התורה, והיינו רק מעשים טובים, גמילות חסדים ועזרה לזולת. וכאשר עינינו הרואות ברבים מבעלי התשובה בזמננו, איך שהשתנו מן הקצה אל הקצה על ידי הבנת התכלית הנ”ל, אשריהם ישראל.

במה דברים אמורים, בעולם הזה, אך לעולם הבא – עין לא ראתה גודל הטובה והשכר שיהא לו אז, אין לתאר ואין לשער, מפני שעתה, בהבינו את התכלית ופעולתו על פיה, דהיינו שמירת תורה ומצוות, אם כן כל חייו לשם שמים (ר’ רמב”ם הל’ דעות סוף פ”ג).

ניצול הזמן כראוי

ובאמת אם נתבונן בזמננו הקצר עלי אדמות, וביכלתנו לנצל אותו, ניווכח לראות כי באמת איננו מנצלים אותו כראוי, מפני שהניצול הוא רק בכך שעסוקים אנו בעניינים רוחניים כנ”ל, וכשנבוא לחשבון הניצול – עלולים אנו להתאכזב.

שהרי שלוש התפילות ביום – אורכות כשעתיים, לימוד התורה עם שאר הברכות – גם כן כשעתיים, בסך הכל ארבע שעות ביממה מתוך עשרים וארבע, שישית בדיוק! אוי לה לאותה בושה! כי נמצא אם כן שהזקן בן השמונים – ניצל רק כשלוש עשרה שנה מחייו, אוי ואבוי!

רווח מלא

והנה קיימת עצה נפלאה, המסייעת בניצול הזמן באופן מירבי, והיא – לעשות הכל לשם שמים בלבד! זאת אומרת: לאכול, לישון, לעבוד, לדבר, להתעמל – הכל לשם שמים, בכדי שנהיה חיים ובריאים לעבודתו יתברך אנו ובני משפחותינו.

מי שזוהי מחשבתו כאשר עוסק הוא בענייני החול, נמצא כי עובד הוא את השם יתברך תמיד (כדברי הרמב”ם הנ”ל), ונמצא אם כן כי מנצל הוא עשרים וארבע שעות מתוך עשרים וארבע, רווח מלא! אשריו בעולם הזה וטוב לו בעולם הבא.

 

ובחרת בחיים

ובחרת בחיים

נאמר בספר דברים (פרק ל) “החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”. ונשאלת השאלה, מדוע הוצרכה התורה להמליץ לנו לבחור בחיים, הרי ברור שלא נבחר במוות!

החיים הרוחניים

אלא שבפסוק זה מדובר בחיים רוחניים, חיים בהם שומר האדם תורה ומצוות, אלו הם חיים אמיתיים! שהרי אמרו חז”ל (ברכות יח.:) כי הרשעים אף בחייהם קרויים מתים, נמצא כי חיים ללא שמירת תורה ומצוות אינם נקראים חיים.

ולפיכך הוצרכה התורה להמליץ על החיים, כי אכן יש שבוחרים לצערנו במוות הרוחני.

מהו יתרון חיי העולם הזה

ובעבור המאמין, הדברים הגיוניים מאוד, כי מה בצע בחיים בעולם הזה, אם לאחר מכן האדם נפטר לבית עולמו, ולא נותר בידו כלום, טוב לו אם כן כי ילך לנוח בטרם תבֹאנה עליו צרות וקשיים, כאשר מעותד לכל אדם עלי אדמות, ככתוב “אדם לעמל יולד” (איוב ה).

והרי אף אחת מהנאותיו בעולם הזה – לא יזכור שם, אלא ודאי שהחיים בעולם הזה צריכים להיות בעלי תוכן כזה שישאר גם לאחר המיתה.

וכמובן זהו תוכן רוחני, דהיינו לימוד התורה וקיום המצוות ומעשים טובים וכו’, כמו שנאמר (משלי ג) “עץ חיים היא למחזיקים בה”, שהתורה המדריכה למצוות ומעשים טובים – היא כחיים לכל ההולך בדרכיה ונתיבותיה, והפורש ממנה כפורש מן החיים.

ישוב הדעת בעניין התכלית

כי אדם אשר לא אוחז בעץ חיים זה, והלך חשכים ואין נוגה לו, אם יתיישב מעט בדעתו, לחשוב על מטרת בואו לעולם, ואיך שלא נשאר זֵכר מכל הדורות אשר לפנינו, הוא בעצמו יבין אשר מטרת העולם הזה היא רק לאסוף בו ידיעות בתורה, תיקון מידות וקיום מצוות ומעשים טובים, ושב לה’ ורפא לו.

דרכיה דרכי נועם

ומעתה, יקבל על עצמו יותר לימוד תורה, יותר קיום מצוות ומעשים טובים, ואז יראה שחייו – עוד בעולם הזה – משתנים לטובה, כי התורה מעדנת את הנפש (ר’ אבות ו, ביצה כה:) ועל ידי שיקיים את אשר לומד, מעשיו ישתנו לגמרי.

וכן אמרו חז”ל “לא נתנו המצוות אלא כדי לצרף בהן את הבריות”, כלומר לנקותם ולזקקם (ב”ר פמ”ד סי’ א). כי כך היא דרכה של תורה – “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום” (משלי ג).

מעשה בכהן צדיק

מעשה בכהן צדיק

ושני הדברים הנ”ל, גם הדוגמא האישית וגם התפלה, יכולים אנו ללמוד מן המעשה הבא, שסיפרוֹ אליהו הנביא זכור לטוב: מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים היה עושה בסתר.

והיו לו עשרה ילדים מאשה אחת, ששה זכרים וארבע נקבות, ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך עפר בלשונו כדי שלא יבא אחד מהן לידי עבירה.

לא יצתה אותה שנה, עד שבא עזרא, והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם, ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו, עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה (תנא דבי אליהו פי”ח). ישמע חכם ויוסף לקח.

הכאת בניו

ולא יכה את הילדים מכת אכזר אף פעם, אלא ידבר אליהם, פעמים רכות ופעמים קשות, כפי העניין, והכלל – “לפי דעתו של בן – אביו מלמדו” (פסחים קטז.), ואמנם לפעמים צריכים לתת מכה (“שיח שרפי קודש” ח”ב סי’ ריב).

ואמר פעם הצדיק ר’ נחמן מברסלב זצ”ל: “נוהגים העולם, שכאשר הילד מתעקש – מכּים אותו, ואחר כך חוזרים ומוותרים לו; ואני אומר – לא להכות ולא לוותר” (הו”ד בספר “שיח שרפי קודש” ח”ב סי’ צא). ודבריו ז”ל נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת, ואשרי המקיימם.

ואמנם המקיים זאת יצטרך להרבות יותר מהרגיל בדברי עידוד לילדים, פרסים ומתנות ומיני מתיקה, וכן בשיחות נפש מעמיקות ברצינות מוחלטת, ודברי יראת שמים, להסברת הדרך הישרה בנימוס ודרך ארץ ושמירת המצוות, מה שישריש בלב הנער דעות נכונות ויושר דברי אמת.

כאשר הכאת הנער לעומת זאת, אולי תעזור לפי שעה אך לא לאורך זמן ולא בטיפול שורשי (ור’ בס’ שיח שרפי קודש ח”ז סי’ שכט).

וחינוך טוב הוא מהדברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, שיִרוֶה נחת רוח מצאצאיו, והקרן קיימת לו לעולם הבא, שעל ידי מעשיהם הטובים כאן, תתענג בדשן נפשו בעולם העליון.

היכן לחנך את הבנות

היכן לחנך את הבנות

וכמו כן את הבנות, יש לשלוח למוסדות בהם מקנים ידע תורני הנצרך לאשה, מקפידים על לבוש צנוע, נעימוּת הליכות, וחינוך לשאיפה לִבְנות בית נאמן בישראל, על אדני התורה והטהרה.

וכן חינוך המקנה שאיפה להִנשא לבעל העוסק בתורה במסגרת “כולל” וכד’, ועל כל פנים קובע עיתים לתורה בכל יום בבתי מדרשות, חוק ולא יעבור, והוא צמוד בדעותיו לרבו.

להרחיקם מחברים רעים

במוסדות שזו דרכם, בהם יחנך האדם את ילדיו, ולא זו בלבד, אלא גם בהיותם בבית ובשכונה יקפיד בחינוכם, כגון לחברם עם חברים טובים, ולהרחיקם מחברים רעים, כי “הרבה ילדות עושה והרבה שכנים הרעים עושים” (סוטה ז.), כלומר שמשפיעים רבות על האדם (וכדברי הרמב”ם הנ”ל).

דוגמא אישית

והנה אין ספק כי ההשפעה המשמעותית ביותר על הילד, היא זו אשר רואה הוא בביתו, מהוריו, כפי שאמרו חז”ל (סוכה נו:): דיבורו של הילד ברחוב, מקורו או מאביו או מאמו. ע”כ.

ולא עוד אלא שאף אם אין הילד בר הבנה עדיין, סופג הוא אל תוכו את האוירה שבבית, אם מתוחה היא ומלאה קטטות וּוִיכוחים – ישפיע הדבר על נפשו של הילד להיות כזה, וההפך בהפך (כאשר פי’ הר”ב על “אשרי יולדתו” דר’ יהושע. אבות ב).

ודורשי רשומות דרשו בזה מקרא שכתוב “לחנוך משפחת החנוכי” (במדבר כו), לאדם המחונך הוא עצמו – תהיה גם משפחה מחונכת.

וכן הובא ב”ספר המידות” (בנים ב טז), “מי שהוא שולט ביצרו בניו אינם יוצאים לתרבות רעה”, ע”כ. והיינו כנ”ל, אם השורש והמקור טהור, כן תהיה גם התוצאה והתולדה, וסימנך: “היוצא מן הטהור – טהור” (בכורות ה:).

המחונך יחנך

וכן הובא באופן כללי בשם ר’ ישראל סלנטר זצ”ל על עניין החינוך, אשר לא יוכל שום מחנך לחנך כראוי, אלא כאשר הוא עצמו מיישם את התכונות הטובות אותן רוצה הוא ללמד לאחרים, ורק בכך הוא מחדיר אותן בשומעי לקחו.

ובאם לא כן, לא יעזרו כל הדרשות וההרצאות המרתקות והמעניינות ביותר, ואף לא הלקחים החשובים ביותר, דמותו ואופיו – הם הקובעים את החינוך (ור’ ב”אמונה ובטחון” להחזו”א פ”ד אות טז).

לכן לא ייתכן שיצעק האב בביתו, וידרוש מבניו שלא לצעוק. לא ייתכן שלא יברך האב בביתו כראוי, וידרוש מבניו שכן יברכו כראוי, וכן על זו הדרך.

תפלה

וחשובה לא פחות היא התפלה על הילדים, שישמרם ה’ מכל רע הן ברוחניות והן בגשמיות, ושיינצלו מחטאים, ויהיו צדיקים עובדי השם יתברך, ויהיו מחונכים בנימוס, דרך ארץ, ומידות טובות וכו’.

 

לפני שירגילוהו חבריו בדברים רעים

לפני שירגילוהו חבריו בדברים רעים

ומובא ב”ספר חסידים” (סי’ דש) כי בתחילת הבנתו של הילד, ילַמדו אביו או רבו אשר יש בורא בשמים, ולכשיגדל מעט ילַמדו שיש גן עדן וגיהנם וייעודם, וכל זה צריך להיות בהקדם האפשרי, מיד כאשר הילד בר הבנה, לפני שירגילוהו חבריו בדברים רעים. ע”כ.

חינוך תורני בלבד

והנה ידוע כי התורה “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום” (משלי ג), ויש לפרש בס”ד כי הרוצה ללכת בדרכים נוחות וישרות, המובילות ל”שלום”, הוא הקדוש ברוך הוא אשר שמו – “שלום” (שבת י:), הדרך היא לחנך את ילדיו אך ורק בתורה, בחינוך התורני.

דהיינו לימוד תורה בלא עירוב שום נושאים ומקצועות אחרים, כי “בא זה ואיבד את זה” (ר’ כתובות סו:), שאין שני התחומים מסתדרים יחד.

כי נמשלה תורה לשמן (תנחומא אחרי סי’ י), מה שמן אינו מתערבב עם משקים אחרים, כן התורה אינה מסתדרת עם מקצועות אחרים (אלא אצל מי שכבר למד כל התורה כולה. ר’ רד”ק יהושע א, וע’ מנחות צט:).

וכן אמרו חז”ל (מדרש “שוחר טוב” תהלים קיט אות מ) כי נמשלה התורה לדבש, וכמו שחבית מלאה דבש, אם תכניס לתוכה דבר אחר יֵצא הדבש, כן התורה ככל שמכניס למוחו ידיעות זרות יוצאת התורה (וע’ לקו”מ ח”א סי’ קי ודו”ק).

היכן לחנך את הבנים

לכן צריכים להקפיד ביותר, לשלוח את הבנים למוסדות תורניים בלבד, בלא עירוב מקצועות אחרים כלל ועיקר, משום שאז יורד ערך התורה הקדושה בעיני התלמידים, המבחינים כי נלמדת היא כשאר מקצועות.

ואף אם אין זו כוונת המורים חלילה, זו המציאות, ותוצאותיה ניכרות בהרבה בחינות, והמבין יבין. לכן אין להתפשר בעניין זה כלל, ובעניין פרנסת בניו יבטח בה’ וחסד יסובבנו.

וישתדל שיהיו אותם מוסדות – בעלי נסיון מוצלח בחינוך, המקנים ידע תורני נרחב, בשילוב מידות טובות ודרך ארץ, למען יהיו הילדים גידולי הקודש, לפאר הוריהם ומשפחתם.

ועל ידי כך יתפאר בהם גם השם יתברך, ויקויים בהם מקרא שכתוב (ישעיה מט)  “עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”.

חינוך טוב – כבר בהתחלה

חינוך טוב – כבר בהתחלה

נאמר בספר דברים (פרק כ) “כי האדם עץ השדה”, ובדרך דרש אמרו, כי האדם נמשל לעץ (ב”ר פנ”ג סי’ א, זוהר ויקרא דכ”ד ע”א), אם מתחילת ברייתו לא מיַשרים את גדילתו, על ידי הצמדת מקל אליו, אזי צומח הוא באופן עקום בוודאי.

ובדומה לכך – האדם, אם בקטנותו, לא מדריכים אותו בדרך הישר, היא דרך אבותינו הקדושים, שמירת תורה ומצוות כראוי והקפדה בכל מנהגי ישראל.

אם לא מצמידים אליו מקל כביכול, שזאת אומרת חינוך קפדני בדרכי אבות (אברהם, יצחק, ישראל, סופי תיבות: מקל), בבחינת “חושׂך שבטו שונא בנו” (משלי יג), אזי בוודאי בלא ספק יצמח ויגדל עם דעות רעות ונפסדות, המוליכות אותו בדרך לא דרך אל מקום אופל וצלמוות.

קשה תרבות רעה

ואף דוד מלך ישראל הצדיק החסיד והעניו, כיוון שחשׂך שבטו מאבשלום ואדוניה בניו, סבל תרבות רעה בתוך ביתו, ומרדו בניו אלה במלכותו, וסופם היה רע ומר (ר’ מלכים א א).

לכן כבר בהיות הנער רך וצעיר, יש לחנכו בכל ענייני קדושת ישראל, דינים ומנהגים, אמונה ומוסר, שעל ידי כך ילך לבטח בדרכו בחיים.

טעות גדולה

וזוהי אמנם אחת הטעויות הגדולות של אנשי דור תהפוכות זה, שחושבים לתת לילד כל מה שרוצה ולא מה שצריך, ומפנקים אותו וחוסכים ממנו יד קשה וחינוך קפדני. והלא חז”ל אמרו לגבי חינוך כי אסור שתהיה רק ימין מקרבת אלא גם שמאל דוחה (סוטה מז.).

והם מספקים לו כל תאוותיו ודרישותיו, בביגוד, במאכל, ביציאות וטיולים, ובכל אשר יחפוץ, ואינם יודעים לסרב, כי דואגים פן ירחיק חינוך זה את הילד מהם, ואינם מבינים כי אדרבה, כשיקבל מה שצריך ולא מה שרוצה, זוהי האהבה והדאגה האמיתית לילד, שהוא עצמו יודה עליה עת יגדל ויהיה לאיש, וכן נאמר “יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך” (משלי כט. וע”ס ארחות יושר להגרח”ק ערך חינוך).

ועל הפינוק לעומת זאת, לא די שלא יודה ויכיר טובה, אף גם יחזיר רעה, ויכפור בטובה שעשו עמו הוריו, ואדרבה, דוקא חינוך זה ירחיק את הילד ממנו בסופו של דבר. רחמנא ליצלן. ועינינו הרואות עד כמה נכונים הדברים בעוונותינו הרבים.

ולכן רואים אנו באמת הבדל ניכר בין תרבות הדור הקודם וקודמיו, לבין תרבות אנשים חטאים מבני הדור הזה, הממושמעים ליועצי חינוך למיניהם שלא שערום אבותיכם, ואין בהם דעת ולא תבונה.

שהרי עובדות הן כיום כי בן קם באביו, בת באמה, כלה בחמותה, נערים פני זקנים ילבינו, ואויבי איש אנשי ביתו, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים, כאשר נעשה את רצונו בחינוך הילדים, ולא את רצון הפסיכולוגים ואנשי החינוך למיניהם שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.

 

תינוקות שנשבו

תינוקות שנשבו

וגם אם מדובר בתינוקות שנשבו, או בחופשיים המסורתיים, שאינם בעלי אידאלים של כפירה אלא פשוט כך גדלו וחונכו ואינם מודעים לדרך התורה, מכל מקום משפיעים הם על הבא עמהם בקשרים, אם ירצה או לא ירצה, כי יצר הרע מסייע להשפעה זו.

וכן אמר דוד המלך ע”ה (תהלים קיט) “חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פיקודיך”, לאלה בלבד חבר אני ולא למי שאינו כן.

אלא שמצב דורנו אינו מאפשר לכלל הציבור לנהוג כן, ולפיכך עיקר ההתרחקות מהם היא בכך שלא יתעניין במתרחש אצלם, לא על ידי דיבור עמהם ולא על ידי שמיעה מכלי התקשורת, וימעט ככל האפשר בישיבה ביניהם ושיחה עמהם.

דרך רשעים צַלֵחה?!

והמתעניינים בהם, פעמים רבות באים לפריקת עול, בִּרְאות יצרם הרע כי “דרך רשעים צלחה” (ירמיה יב). והאמת היא שאינם דומים הכופרים הנהנים מן העולם, אלא לאדם הנידון למוות, שנותנים לו בקשה אחרונה, בה יהנה לפני מותו, כמו שנאמר (משלי לא) “תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש”.

כמו כן הרשעים, בעולם הזה נהנים ובעולם הבא יענשו לנצח, כי בעולם הבא – רע ומר גורלם ועונשיהם גדולים לאין שיעור, ורק שוטה לא יבין תעלומה זו, וכמו שנאמר (תהלים צב) “איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרוח רשעים כמו עשב, ויציצו כל פועלי אוון” – שהם מצליחים למראית העין.

ומה סופם? – “להשמדם עדי עד”!, שיאכלו שְׂכרם בעולם הזה, ולעולם הבא לא ישאר בידם מאומה, ויהיו אך לחרפות ולדראון עולם (ור’ זוהר ויקרא ד”ט רע”א), ה’ יצילנו ויחזירנו במהרה בתשובה שלמה.

הרחק משכן רע

לכן אשרי המתרחק מן הרשעים, ומכל מי שאינו שת לבו לדבר השם יתברך, וכן לא מרבה בשיחה ובעסק עמהם, וכפי שהדריכו חז”ל ואמרו: “הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע” (אבות א). וב”ספר חסידים” (סי’ תתקפו) נאמר כי אף בכדי להחזירו למוטב – לא יתחבר אדם אל הרשע. ע”כ.

קירוב לבבות

ובודאי שמצוה גדולה וחובת השעה להשתדל להחזיר בני אדם בתשובה, אלא שלהתחבר אליהם אסור בשום אופן, כי היא סכנה גדולה ועצומה, ורבים חללים הפילה התחברות זו.

אלא ישתדל שהרשע יתחבר אליו, אל מנהגיו ומעשיו, ואל המקומות אליהם הולך הצדיק, ולא שהצדיק יתחבר אל הרשע אף לא בכדי להחזירו בתשובה, כך אמרו חז”ל: הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א), את הבריות הוי מקרב לתורה, ולא את התורה אליהם.

(ומ”ש בזוהר תרומה דקכ”ח ע”ב שצריך הצדיק לרדוף אחרי הרשע לקרבו, אין המדובר בהתחברות אליו, אלא לרדוף אחריו ולהביאו אל הקדושה. ופשוט). אשרי מי שהולך את חכמים וצדיקים, אזי טוב יהיה לו כל הימים.

 

אדם נמשך בדעתו אחר החברה בה נמצא

אדם נמשך בדעתו אחר החברה בה נמצא

כתב הרמב”ם (הל’ דעות ו, א): דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי יג) “הולך את חכמים יחכם, ורועה כסילים ירוע”.

הבירור האחרון

והנה בזמננו זה, אשר קרובים אנו מאוד לגאולה, נצרך בירור גדול לאן בוחר האדם לִפנות, אם לחיים ולטוב, או למוות ולרע, אם לחיות באמונה ובקיום תורה ומצוות כראוי, או לא.

וכמו שנאמר (בסוף ספר דניאל) “יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים… והמשכילים יבינו”. והכוונה היא לבחון למי באמת מגיע ומתאים לזכות לחיות בימות המשיח.

לאן משייך אתה את עצמך

ומובא בספר “שומר אמונים” כי לכן ניתנה בדורנו רשות משמים שתרדנה לעולם נשמות רבות, של רשעים וכופרים מגלגול אנשי סדום ועמורה, ערב רב ושאר רשעים, שיסיתו את ישראל מאחרי השם יתברך, ויגרמו כפירה מינות ואפיקורסות בצורה קשה ביותר, רחמנא ליצלן.

וזאת בכדי לברר להיכן כל יהודי משייך את עצמו, אם ישאר חזק ותקיף באמונתו, וישמור תורה ומצוות כראוי – אשריו ואשרי חלקו, וההפך בהפך, ה’ יצילנו.

טוב לצדיק – טוב לשכנו

ובכדי לעמוד בנסיונות ולא להתפתות אחר דרכם הרעה, צריכים להקפיד להתרחק ככל האפשר מאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, בכדי שלא תימשך דעתו אחר דעתם, וכדברי הרמב”ם הנ”ל.

ובכך יוכל להינצל מרשת היצר הרע הפרושׂה לרגלֵי כל עובר בתוך החברה הרעה הלזו, ולצערנו רבים כבר כשלו ונפלו בגלל ההתערבות הַיְתרה באותה חברה (ור’ בזוהר בֹּא דל”ח ע”ב).

העיקר – לא להתענין ברשעים

ובודאי מי שיוכל להתרחק מהם לגמרי, ולא לבוא עמהם בשום קשר – עדיף שכך יעשה, לא בעבודה, לא בשכונה, ולא בשום מפגש, כי הם אויבי המלך – אבינו שבשמים, כאשר כופרים הם.

ועל כך הקפיד הקדוש ברוך הוא על יצחק אבינו כנאמר במדרש (שהש”ר א): יצחק יש לי עליו, שהיה אוהב לעשיו ואני שנאתיו, שנאמר “ואת עשיו שנאתי”. ע”כ. ועשיו הרי היה בנו של יצחק והיה יהודי, ובכל זאת ננזף יצחק על זאת.